בין המועדים, ראש השנה אולי נקרא בשם הפשוט ביותר. מי שלא פתח חומש מימיו אולי לא יבין את פירושו של חג הסוכות – מה זה סוכות? ולמה חג? או, מה פירושו של חג השבועות? או של חג הפסח? אולי היה מבין מה זה יום הכיפורים ואולי לא. אבל ראש השנה, פשוטו כמשמעו! תחילת השנה. ואילו, כל ילד שלמד חומש יודע שתיאור הזה של החג בכלל אינו נכון – שנה אמורה להתחיל בחודש הראשון, ואילו חג הזה תמיד יוצא בתחילת החודש השביעי!
באופן מסוים, זה שראש השנה יוצא בחודש השביעי אינו מפתיע. מסכת ר״ה מתחילה: ״ארבעה ראשי שנים הם״. השנים שאנו סופרים למלכים ולרגלים אינם זהים לאלו של מעשר בהמה, לאילנות, לנטיעות ולירקות, ולשמיטה וליובל. מחזורים שונים, כל אחד עם תחילתו וסיומו. ולכן, היום שאנו קוראים לו ראש השנה אולי שונה מתחילת שנה אחרת שמופיע בחומש.
ועדיין, כל זה אינו מספיק. בצורה חד-משמעית, ניסן הוא חודש הראשון בחומש. בכל פעם שהחודשים מוזכרים, חוץ אולי מבפרשת נח, החודשים תמיד נספרים מניסן. תמיד. אחרי שהקב״ה קובע ״החודש הזה לכם ראש חדשים״, אין שום חריגים. ולכן, אם הכינוי ״ראש השנה״ היה מופיע בחומש – איננו, אבל אילו כן – אין ספק שהיה מתאר את א׳ ניסן ולא את א׳ תשרי.
כידוע, החג כן מוזכר בחומש, רק לא בשם. בפרשת אמור לא נאמר כמעט כלום על החג, לא על היותו תחילת השנה ולא על זה שהוא יום הדין:
זיכרון תרועה, איסור מלאכה, וקרבן. זהו. הסיפור בפנחס לא יותר טוב:
תלמוד הירושלמי רגיש להבדל בין ה״יום תרועה״ של פרשת פנחס ובין ה״זכרון תרועה״ של פרשת אמור:
פירוש הזה מיישבת שאלה אחד, אבל מעלה שאלה אחרת: אם ״זכרון תרועה״ מרמז לר״ה שחל בשבת, למה מוזכר בפרשת המועדים, בפרשת אמור, כאילו הוא המאפיין העיקרי של היום? הרי ברוב רובם של השנים ראש השנה אינו יוצא בשבת.
חז״ל כבר שמו לב לעוד משהו קצת שונה באופיו של החג. הגמרא בר״ה דורשת: ״תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה״. ר״ה הוא היחיד בין החגים בזה שאור הלבנה איננו מאירה את רקיע השמים. לא ירח מלא כמו בתחילת סוכות ופסח, לא רוב הירח של יום הכיפורים, ולא אפילו כחצי של חג השבועות. בר״ה אור הלבנה אינה מאירה בכלל – בכסה ליום חגינו, מכוסה, בתורה שבכתב וברקיע.
ר״ה גם היה יום שקט במקדש. עלייה לרגל מצווה בשלשה הרגלים, אבל לא בימים הנוראים. באיזה שלב, גם יום הכיפורים נהפך, לפחות בצורה לא-רשמית, ליום שבו המון הגיעו למקדש, לצפות בעבודתו של הכהן הגדול. ואילו בר״ה אין עבודה מיוחדת של הכהן הגדול, אין עלייה לרגל, ואין ההמולה של העבודה היום-יומית. במקדש, ר״ה היה פשוט יום סתווי שקט.
אז נשארנו עם שתי שאלות והערה פשוטה. אם יום הראשון לחודש השביעי הוא באמת יום מיוחד, למה לא מוזכר לגביו כמעט כלום, חוץ מזה שהוא יום תרועה, או אולי רק זיכרון תרועה, בחומש? שנית, למה ראש השנה בכלל יוצא בחודש השביעי ולא בחודש הראשון? והערה – ר״ה הוא יום שקט, בתיאורו בחומש, בחוסר אור הלבנה, ובמקדש. שקט וצנוע בצורה שונה משאר חגי השנה.
אז הנה רעיון. לפני קצת זמן שוחחתי עם אלנתן על כך שכשילד עובר מסגרת, קיימת הזדמנות מיוחדת להתחיל מחדש. אולי הילד השתולל קצת ביסודי ומגיע עכשיו לחטיבה ביניים, ולא מכירים אותו. זה נותן לילד הזדמנות להתחיל נקי. התחלת שלב חדש בחיים מספקת הזדמנות להתלחה חדשה.
השיחה הביאה אותי לחשוב על ר״ה ותהליך התשובה. לפעמים מגיעים לצמתים בחיים שנותנים לנו הזדמנויות לעצור, להסתכל אחורה ולהביט קדימה. לפעמים זה קול השופר שמעורר אותנו – שינוי משמעותי בחיים שמניע אותנו – לחשוב על איפה אנו נמצאים ולאנה אנו הולכים. אלו התרועות, עורו ישנים משנתכם. בטח לא היה מאורע יותר מעורר מחשבה על כל פרט של החיים, ליותר אנשים ,יותר מהתרועה של יום הכיפורים אחרי שנת היובל. עבדים שוחררו, קרקעות חוזרו לבעליהם, ותהליך התשובה: וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. בזמן שיובל נוהג, תרועת יום הכיפורים הייתה מניעה כמעט כל בנאדם לחשוב על כל פרט של החיים, עבדים ובעליהם, קרקעות ושומרם.
אולי הדוגמה הבולטת ביותר של הכוונת כיוון מודגמת בפעם היחידה האחרת שראש השנה מוזכר, אולי, בחומש:
לפי ר׳ אליעזר, שאת דעתו רש״י מביא על אתר, בראשון באחד לחדש הוא הוא ר״ה שלנו. אולי היה חודש השביעי בלוח החומשי, אבל אין ספק שזהו היה ראש השנה, יום תיאום כוונות, לנח. מי המבול עברו, ואין ספק שנח חשב טוב טוב על מקומו ועתידו בעולם החדש. לנח, היום הרת עולם.
בזה ר״ה הוא יום תרועה, כזאת של נח, וכזאת של יום הכיפורים של שנת היובל. בו אנו נאלצים לחשוב בצורה יסודית על מקומנו בעולם ועתידנו. יום תרועה, עורו ישנים משנתכם.
אבל בשיחתנו, אלנתן גם ציין שלא תמיד יכולים להתחיל לגמרי מחדש. מגיעים למסגרת חדשה, אבל החברים שלנו גם מגיעים, מכירים אותנו, זוכרים ומזכירים לנו את כל הטעויות שלנו, וקשה להתחיל ממש נקי. לא בכל שלב בחיים יש לנו הזדמנות כזאת של נח, או כזאת של שנת יובל. לרוב, החיים שלנו נמשכים מיום ליום, מחודש לחודש, ומשנה לשנה. במקרים ממש נדירים אנו נתקלים בהזדמנויות לעשות כאילו העבר איננו. אבל לרוב אנו גוררים את העבר שלנו לתוך העתיד.
ולכן, בימים אלו המסרים של התשובה הם דווקא הכי חשובים. לא צריכים לחכות עד לאחרי מבול, או לאחר שנת יובל, או אפילו ליום הראשון לחודש הראשון, כדי לעצור ולחשוב על מקומנו ועתידנו. אפילו כשנמצאים בדיוק באמצע העומס של ימי השנה, בחודש השביעי, אפילו אז יש לנו את החובה, ואת ההזדמנות, לתשובה.
לפעמים קול התרועה הוא זה שמעורר אותנו. אבל לעתים קרובות יותר, זיכרונות תרועה, זכרונות של הצמתים החשובים בחיים, הם אלו שפותחים לנו פתח להרהורי תשובה. ר״ה מספק לנו יום שקט באמצע המולת השנה להרהר על מצבינו ועתידנו.
אולי הצניעות השקטה של ר״ה, השוכנת בהפוגה בין הקיץ לבין זמן שמחתנו, היא זאת שמזכירה לנו שהתשובה היא לא רק הזדמנות מיוחדת לפרקים הלכאורה משמעותיים בחיים, התחלות וסיומות. התשובה היא גם מצווה, והזדמנות, בכל ימי השנה. אם אנו מוכנים, נוכל לקחת יום סתווי שקט ופשוט, בחודש השביעי, ולהפוך אותו לתחילת וראש לפדיון נפשנו.